כאשר תפקוד הכליות של חולה אי-ספיקה כלייתית מתדרדר למצב קריטי הוא זקוק להשתלת כליה או לדיאליזה.

דיאליזה מתבצעת דרך חלל הבטן – דיאליזה פריטוניאלית, או דרך הדם – הימודיאליזה, לפי השיקולים של הנפרולוג (רופא מומחה במחלות כליות). 

כדי לבצע הימודיאליזה המטופל מתחבר למכונת דיאליזה המעבירה את הדם שלו דרך מסנן המחליף את התפקוד הכליות הקורסות. הימודיאליזה בד”כ מתבצעת במכון דיאליזה שלוש פעמים בשבוע ואורכת כארבע שעות.

על מנת לבצע את ההימודיאליזה יש להעביר כמות של כ 300 מ”ל דם דרך המסנן כל דקה. שאיבת כמות גדולה כזאת של דם יכולה להתבצע בשתי דרכים.  הראשונה היא שאיבה מהורידים הגדולים הקרובים ללב דרך צינור- קטטר- שמכניסים בהרדמה מקומית דרך הצוואר בהדרכת אולטרסאונד ושיקוף בחדר צנתורים במכון רנטגן.  יתרונות השיטה כוללים אפשרות של ביצוע דיאליזה מיידית ולכן משתמשים בה כאשר לא הייתה הכנה מראש של החולה.  חסרונות השיטה כוללים סתימת הקטטר לעיתים קרובות, אחוז זיהומים גבוה, סיבוכים המכריחים טיפולים ממושכים ולעיתים הוצאת הקטטר. סיבוכים אלו מפריעים לטיפול הסדיר שלו המטופל זקוק.

דרך בטוחה יותר לביצוע הימודיאליזה היא דרך “פיסטולה”.  בניתוח בהרדמה מקומית שעורך כשעה מיצרים קשר מלאכותי בין וריד ועורק ביד. מטרת הניתוח להביא לזרימת דם מוגברת בוריד כך שניתן לשאוב ממנו דם בקצב הדרוש לביצוע הימודיאליזה יעילה.  אם אין ביד וריד מתאים ליצירת הפיסטולה, יש צורך בהשתלת צינור מלאכותי מתחת לעור לגשר בין העורק לבין וריד בבית השחי.  במקרה זה הדיאליזה תתבצע ע”י דקירת צינור הפלסטי דרך העור.

לאחר הניתוח נדרשת תקופת הבשלת הפיסטולה לפני שהיא מוכנה לשימוש להימודיאליזה.  במקרה של וריד טבעי יש צורך להמתין כשישה שבועות לפני הדיקור הראשון.  במקרה של שתל גישור תקופת ההמתנה קצרה יותר.  קיימות פיסטולות שאינן מגיעות לבשלות או נסתמות לאחר הניתוח.  פיסטולות שמגיעות לפעילות יכולות להחזיק מעמד שנים ומהווים דרך בטוחה יותר לביצוע דיאליזה.